מהישרדות למימוש
מפת 3 התחנות לאישה שמרגישה שיש בה הרבה יותר,
אבל לא יודעת איך להגשים את זה במציאות.
.
את אלופה בלשכנע את עצמך ש'אין מה לעשות, אלו החיים' ושאת פשוט צריכה להמשיך לסחוב עד שהילדים יגדלו או שהעומס יירד.
אבל ב-23:00 בלילה, כשכולם ישנים,
את יודעת את האמת:
הלב שלך כבוי, ואת עייפה מלחיות חיים בינוניים
הגיע הזמן להפסיק לצפות בחיים מהספסל. בואי נסתכל לאמת בעיניים.
עם אלו מהמשפטים הבאים את מזדהה?
תחושת ה"יש בי יותר"
הופכת למחנק בגרון או צביטה בלב בכל פעם
שאת רואה נשים אחרות שמעזות לתפוס מקום ולהגשים את עצמן.
"בואי נניח רגע את המסכות בצד ונסתכל לאמת בעיניים. סמני מה באמת עובר עלייך:"
המחשבה להתעורר בעוד כמה עשורים
עם אותן תחושות של פספוס בלב מפחידה אותך
הרבה יותר מאשר לעשות
צעד אמיץ עכשיו.
את מרגישה שהפכת למכונה של מטלות
שרק מחכה שהיום ייגמר, בלי שום תחושת חיות פנימית.
את אומרת לעצמך "אין לי זמן להגשים את עצמי",
אבל מוצאת את עצמך שעות בנטפליקס
או בגלילה אינסופית ברשתות רק כדי לברוח מהריקנות והשקט.
בלילה, כשאת שוכבת במיטה,
בתוך השקט את שומעת את השאלה שהכי מפחידה אותך:
כמה ימים כאלה עוד יעברו
עד שתאזרי אומץ להוציא את מה שיש בך לעולם?
את מרוויחה משכורת טובה ומצליחה בעבודה,
אבל מרגישה שאת ב"הישרדות"
כי את לא מביאה את המתנות האמיתיות שלך לעולם.
את מחזיקה את החלום שלך כ"פנטזיה" בלבד,
כי את לא באמת מאמינה שזה יקרה.
אז את מעדיפה לא לנסות.
המוח שלך כל כך עסוק ב"כיבוי שריפות"
יומיומי ובדאגה לאחרים,
שאין לך אפילו דקה אחת של שקט
כדי לדמיין מציאות שבה את במרכז.
יש בך אש שבוערת,
אבל את מכבה אותה בכל יום מחדש.
למה? כי הבושה שמישהו יגלה שאת מרשה לעצמך לחלום בגדול,
מקפיאה ומכווצת אותך.
את מחכה לאיזה "רגע נכון"
שיגיע והכל יסתדר מעצמו,
למרות שבלב את יודעת שכל עוד לא תפעלי –
שום דבר לא ישתנה.